חרדה ומעבר לה

"אף על פי שרבים מכירים בכך שחרדה היא התופעה הפסיכולוגית הרווחת ביותר בימינו ..כמעט אין הסכמה על הגדרתה , וכמעט אין התקדמות    במדידתה "( פול הוך נשיא האגודה הפסיכופתולוגית האמריקאית. מתוך ס.סטול 2014, "עידן החרדה שלי " ; הוצאת מטר)מי שחווה חרדה יודע שברגע שהיא מופיעה היא זו שבשליטה. בשליטה על מי שאנחנו, על הקשר שלנו עם האחר, על הקשר שלנו עם עצמנו. באותו רגע מתנהל עולם פנימי שכולו היא. אנשים שחווים חרדה יתקשו לתאר אותה , למצוא מילים מדויקות להסביר אותה. זה מקום שאין בו מילים, אין בו הבטחה, אין בו יכולת ניתוח ולפעמים גם אין יכולת פעולה. ואנחנו נשארים בה עד שהיא חולפת, מתחילים לחשוש ממנה ובהרבה מהמקרים מבודדים את עצמנו על מנת לא לפגוש בה פתאום במקום לא מוגן , לא בטוח. אבל.. היא תמיד מופיעה פתאום. חרדה ברב המקרים תהיה פרשנות לקויה של מצב, אירוע, סימפטום.  משהו קורה ומשהו בנו מפרש זאת כאיום ובחוויה שבה יש איום/סכנה אין הגיון ,אין קשר , יש הישרדות...הישארות לבד בעולם הפרשנות לא בהכרח ייעצר. לא כשהחרדה  מופיעה. הניסיון "לטפל" בחרדה לבדנו הוא כמעט בלתי אפשרי מהסיבה הפשוטה שהיא מתקיימת בנו וגורמת לנו לחשוב שהיא האמת היחידה שמתקיימת באותו רגע. אני מאמינה גדולה בקשר, לקח לי שנים להבין עד כמה כמעט כל דבר בחיינו קשור באופן כזה או אחר למישהו שנוכח בסביבתנו, עד כמה גם אם לא קשור במישרין רק בעזרתו של האחר נוכל לצאת ממצבים של תקיעות בתוכנו. עד כמה האחר הוא זה שמפגיש אותנו עם כל מיני דברים בנו מצד אחד ומצד שני רק הוא יכול להיות זה שיוציא אותנו . גם בחרדה,כשאני סובל מחרדה חברתית אני מאוד זקוק לאחר אבל באותה מידה לא תמיד יכול לו , כשאני חרדה מנטישה אני זקוקה לאחר ולא יכולה לשאת את לכתו וכשאני חווה חרדה רפואית אני זקוקה לאחר שיזכיר שהכל בסדר אבל לא תמיד מאמינה לו ועוד. אנחנו זקוקים לאחר שיכיל את החוויה הזו,חוויה שאין בה הגיון . שלא נרגיש בה לבד ושנפסיק לפחד ולהתבייש בה.מישהו שלא יבהל , שלא יעזוב, שיגיד לנו שהוא איתנו ושהכל בסדר, הכל יהיה בסדר. עלינו למצוא מקום בטוח עבורנו ללמוד להיפרד ממנה ולהפריד אותה, את החרדה ואת החוויה הכל כך בודדה שהיא מביאה איתה. במצב חרדה אנחנו קצת כמו תינוק שחווה היעלמותה של אם בתחילת תהליך הנפרדות, ביום שהיא מעזה קצת להתרחק לטובת צרכיה התינוק חווה חרדה נוראית ואין לו מילים לתארה והוא בוכה, הוא קורא לה. בבואה הוא לומד לראות שהיא נענית לקריאה, מקבלת את הפחד ,מגיעה ומחבקת והוא לומד שהיא בכל מקרה נשארת. ממש כמו התינוק ,כדי ליצור נפרדות מהחרדה,מהחוויה שאין בה מילים אנו זקוקים גם לאחר שלא נבהל, שלא משאיר אותנו לבד , שלא אומר לנו שאנחנו הזויים, משוגעים בין אם הוא מישהו קרוב ובין אם הוא איש מקצוע. הוא זה שבעזרתו נוכל ליצור פרשנות אחרת ממה שמתחוללת בתוכנו . מי שסובל מחרדה זקוק לאחר בטוח ומכיל .לאחר מאפשר ומזמין , מקום שמקשיב. מקשיב לעצמו שנגזל ממנו ולעצמו שמתהווה בחוויה הבלתי נסבלת הזו ולידיעה שיש עוגן איתן שלא מטלטל איתו. עבודה עם חרדה זו עבודה משותפת, תהליך, מתן כלים להכיל אותה כשהיא מגיע. ואט אט יצירת שיח איתה ועם מה שהיא באה לספר לנו על עצמנו. רגשות אשמה, בושה, תחושת שונות , לא יאפשרו שיח והתבוננות נכונים במצב חרדה, היא תדע להמשיך ולהגיע ולומר את דברה כל   עוד לא נתייחס אליה כפי שהיא, חוויה. חוויה ללא מילים, לפעמים ללא סיבה נראית לעין. פרויד בספרו "עכבה ,סימפטום וחרדה" שנכתב עוד בשנת 1926 טען כי "אין זה פשוט לתפוס חרדה" ואני למדה יותר ויותר שהסיבה לכך היא   שהחרדה מופיעה ובאה לידי ביטוי באופן שונה מאחד לאחר, הסימפטומים שלה יהיו שונים , ההשפעה על מי שסובל ממנה תיהיה שונה  ועל כן יש לאפשר לאדם שסובל ממנה מקום  להתבונן בה ולגיטימציה "לסבול" ממנה כפי שהוא תופס אותה. אני עובדת כעשור עם אנשים שהתמודדו באופן כזה ואחר עם חרדה, בתוך הקשר הטיפולי מתאפשר שיח אחר שיכול לאפשר מצע לבירור,   התבוננות ופרידה מהחרדה, גם אם לא באופן מוחלט הקשר הטיפולי בפסיכותרפיה ממוקדת גוף מאפשר התמודדות מסוג אחר איתה. למדתי שבשלב הראשון חשוב לתת למטופל כלים להתמודד איתה, לא לדבר עליה,מתן כלים פרקטיים ומעשים המשלבים התבוננות ועבודה עם     גוף(חוויה) פותחים מרחב להתמודדות עם חרדה בשפה שהיא מכירה, בחוויה ולא במילים. במהלך עבודתי בתחום השיקום בבריאות הנפש ועבודתי כפסיכותרפיסטית ממוקדת גוף וכן כאחת שחוותה חרדה או שתיים בחייה למדתי לצעוד   עם מטופלים ממקום של חרדה ששיבשה את איכות חייהם למקום שבו הם לומדים לחיות עם החרדה ובמקרים מסויימים להיפרד ממנה. הדרך בעיני חייבת להיות מתוך בחירה לצאת למסע, בחירה במי שיצעד איתנו שם  והבנה אותה אני מבינה מאוד היום שקשר אנושי , כלים     שפוגשים חוויה במקום הכל כך בודד שאין בו מילים מאפשרים  להתמודד עם מה שהחרדה מביאה עימה. אם אתם מכירים חרדה, אם ניסיתם הכל ועדיין אתם מתמודדים איתה אני מזמינה אתכם לאפשר לעצמכם תהליך אחר, שמדבר שפה אחרת,     שמשלב כלים מעשיים להתמודד ושמאפשר התבוננות אחרת על חוויה שהיא כל כך מטלטלת.. בתוך קשר.  לפרטים , שאלות , תהיות וקביעת פגישה  מוזמנים לשלוח הודעה ומבטיחה לחזור.. ימים טובים וסופשבוע נפלא.  יסמין         ​

שישה דברים חשובים בדרך לשינוי...

 סטיגמה עצמית היא חלק מאתנו, ממי שאנחנו חושבים שאנחנו. אנחנו מסתובבים בעולם עם סיפור חיים שדרכו ועמו למדנו להגדיר את מי שאנחנו ואת המסוגלות העצמית שלנו. גם אני סחבתי אותה עימי לאורך חיי והיום בפרספקטיבה של זמן מבינה שהיא מנעה ממני לבחור, להעז, להשתנות.הנטייה היא להעז במקומות בהם בטוח ונוח לנו ולהימנע לצעוד במקומות של חוסר וודאות ,חוסר שליטה ואף חוסר אונים .כך באופן פרדוקסלי אנו עושים בחירות שחוזרות למקומות שבדרך כלל יחזקו עם הזמן את מה שאנחנו חושבים על עצמנו...ויצמצמו את יכולתנו לשנות ולהשתנות. הקשבתי לשיר הזה אתמול,"אדם בתוך עצמו הוא גר בתוך עצמו הוא גר. לפעמים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר, לפעמים פותח דלת לקבל מכר אבל ,אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר.... "(שלום חנוך)וזה מה שהוא העלה בי, הנטייה שלנו היא ליצור שינוי דרך שימוש במה שמחוצה לנו : החלפת מקצוע, החלפת עבודה, רכישות של חפצים, החלפת קשרים ועוד. אולם בהרבה מהמקומות אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באותו מגיעים לאותו מקום.. למה?על השינוי להתחיל בתוכנו, עלינו בראש ובראשונה להסכים ולאפשר לו לקרות. לבחור בו, לקרוא לו בשם.כדי להיות חלק בתהליך שינוי עלינו לבחור במקומות פחות מוכרים ופחות נוחים מאלה שצעדנו בהם עד היום. אנחנו נדרשים להעז ,להתבונן, להיפרד ולהסכים לא לדעת.. ואנחנו נדרשים לסבלנות שהפכה להיות מצרך נדיר בעולם המהיר בו אנו חיים . כן שינוי לוקח זמן ,זה לא תמיד קל אבל זו בדיוק הבחירה, להסכים ולצעוד. 6 דברים שחשוב לזכור בתהליך השינוי.. השינוי יתחיל תמיד בבחירתו של האדם לקחת בו חלק ולבחור לצעוד במקומות חדשים, הבחירה והרצון בשינוי חייבים להיות אלו של האדם אשר  פונה ומבקש אותו ולא של מי שמלווה אותו בדרך,או של הסביבה . עלינו לבחור בו , כי רק אנחנו יודעים למה אנו זקוקים.המימוש מתקיים  בצעדים הקטנים שיוצר האדם בתוך עצמו ומשם אט אט לחייו החוצה.על מנת להיות מסוגלים להתמיד בדרך עלינו להתבונן בה בפרספקטיבה של זמן. שינוי דפוסים, כמיהות ,התנהגויות, מחשבות של חיים שלמים אינם יכולים להשתנות באופן מהיר ,ללא עבודה שכוללת התבוננות וחקירה.בתוך תהליך השינוי אנחנו חייבים להסכים לראות צעדים קטנים שאנו עושים ולא לחשוב רק על המטרה שלשמה בחרנו בשינוי. אני קוראת להם צעדים קטנים של תקווה ואמונה, משהו שלמדנו להשמיט בחיים בהם הכול קורה בצעדים גדולים ומהירים. קחו דבר מה שברצונכם לשנות והתייאשתם לגביו והסתכלו בו בפרספקטיבה של זמן, האם הוא באמת אותו הדבר?? כמו בטבע עלינו לזכור שזרעים שאנו זורעים לעיתים זקוקים לזמן ארוך כדי לנבוט ולהפוך לפריחה אביבית. אנחנו מחכים להם שנה שלמה, אולם בסופו של דבר הנבט ולאחריו מראה הפרח וצבעיו מרגש ומרחיב את ליבנו וכך גם השינוי. הטבע לא עובד קשה. הוא מחפש את המצע ואת המקום הנכון לו כדי לאפשר את ההתרחשות, אנחנו שהתרחקנו מהטבע זקוקים לעבוד בשביל להחזיר יכולת קיימת.שינוי בין אם הוא פנימי ובין אם הוא חיצוני הוא דבר מדיד. ניתן לראות אותו, צריך לגעת בו ולתת לו תוקף לאורך הדרך ! על אף שהשינוי מתחיל בתוכנו  עם הזמן הוא חייב לקרות גם מחוצה לנו , לא משנה במי בחרתם להיעזר וודאו שהשינוי שמתרחש ביניכם בקשר שבחרתם קורה גם בחוץ. אחרת אפשר לשבת שנים ולשוחח על שינוי, אך הוא לא בהכרח יתרחש...  משהו חשוב שלמדתי , מהטבע ומהשינויים שאני בחרתי לעשות(יש את אלה שנכפים עלינו) ברגע שהפסקתי לפחד(ותמיד מחדש לפני בחירה חדשה    מפחדת שוב ושוב)...כמו שהזרע בטבע זקוק לתנאים על מנת לנבוט ,אנחנו גם חייבים את  האנשים ואת הסביבה שתאפשר לנו  ללכת בנתיב השינוי. אם השינוי לא מתרחש כפי שאתם רוצים אל תהססו לקחת עזרה. כשם שהטבע זקוק לקשר עם השמש, הלילה, החום והקור ועוד , גם אנחנו זקוקים לאחר. אחר משמעותי, אחר מכיל, אחר מאפשר ואחר שמאמין בנו ובאפשרות שלנו להשתנות. לא משנה במי תבחרו . אומנם אדם בתוך עצמו הוא גר אבל אם אין לו קשר משמעותי (ולא תמיד משפחתי או חברי)  הוא אט אט נסגר בתוך עצמו.. וכמו בטבע , הוא קמל.  דבר אחרון , זכרו פרספקטיבה של זמן. אל תחמירו עם עצמכם בהסתכלות על המטרה בלבד, ראו את הדרך.החיים הם שינוי, כמו הטבע, בין אם אנו מזמנים אותו ובין אם נכפה עלינו אך הצמיחה לאורכו היא רשות , יש לבחור בה...לומר לעצמנו שדברים לא משתנים זה לצמצם את האפשרות לשנות ולהשתנות או שיותר נכון לומר לצמצם את הזכות שיש לנו לצמוח ולהתפתח, בתוכנו ובקשר שלנו עם הסובבים אותנו,זה לא תמיד קל אבל מבינה היום שזה לגמרי אפשרי...  סופשבוע נפלא לכולנו ...הלוואי שנפסיק לפחד ונזמין עוד ועוד שינויים לחיינו.מבחירה..💚  ​

הקשר בין אפליקציות בפייסבוק למימוש(גם עצמי)

  מה כתוב בפתקית  מהחבר הכי טוב שלך? , מהמקצוע הכי מתאים לך? מהו המשפט אשר מאפיין אותך? מה התכונות הטובות שלך? מכירים את החידונים האלה שמופיעים על גבי המסך, חידונים שכולנו מתפתים לקרוא בהם אך לא כולם משתפים בהם?? כשהתחילו החידונים הללו , הייתי די שיפוטית , מודה. יותר צחקתי על זה מכל דבר אחר. למה צריך אותם? האם פייסבוק או מי מטעמו מגדיר אותי?מה נסר? מאיפה זה בא? עד לאן יגיעו ועוד.. עד שהבנתי שבשיפוטיות שלי היתה קצת סקרנות , ונכנסתי... נתתי חופש לשיפוטיות ובחרתי להתנסות ולהרגיש קצת מגוכחת .את האמת נהניתי, היה לי די נעים לקרוא. אפילו ניסיתי לראות את כל המשפטים, מסרים, מקצועות כל המשפטים והמסרים היו תרכובת של  מילים טובות, רגישות ,נעימות לקריאה. שמתי לב שיש בהם המון מידע על קולות פנימיים שנפשנו מדברת, שגופנו מבקש, ששניהם זקוקים לו. מידע על בחירות, על רצונות. משהו שכולנו רוצים להיענות להם. ולפעמים אנחנו עושים את זה שם . הן במסתור והן בשיתוף.. בפייסבוק. איך תשאלו? לא משנה מה המשפט אשר יופיע שם כולם מורכבים מצרכים אנושיים(רגשות, תחושות, מחשבות וחלומות להגשים . לפעמים גם שילוב של כל אלו.בשאלון החלום נהניתי ונבהלתי גם לקרוא שאני מפורסמת בתחומיJבשאלון על פתקית מהחבר נהניתי לקרוא שבת דודתי החיפאית מטפלת בעצמה, כתבה לי שאני קסם טהורושאני יודעת שהחיים נועדו בשביל לחיותם וגם שהצמא שלי לידע והרפתקה משתווים לאהבתי למשפחתי (כולה) ולחבריי.אפילו נהניתי לראות את עצמי בתור גבר ולגלות שלהבדיל ממה שחשבתי כל חיי אני דומה גם לאבא היקר שלי. ומה זה עושה הגילוי הזה בתוכי. אני כחודשיים עוקבת אחרי המפרסמות ,זו שהמקצוע הכי מתאים לה הוא להיות מעצבת עם כותרת שיתוף על כמה שהיא אוהבת את זה ועל כמה אולי אם היא היתה מאפשרת לעצמה לשאול אולי זה מה שאני רוצה להיות היא היתה יכולה לפתוח דלת להגשמת חלום ולעוף על זה. אולי אפילו במקביל למה שהיא עושה היום. .על אלו שמשתפות בתכונות פנימיות שלהם "שאף אחד אינו יודע עליהם" חוץ מהן עצמן ומחליטת להעיז לשתף את זה לראות מה כולנו חושבים על זה ואולי גם ובעיקר לשמוע את מה שהיא יודעת בתוכה שזה נכון. ולא העיזה להראות  את זה כלפי חוץ ,מכל מיני סיבות, ועכשיו היא כן,  יוצאת עם זה החוצה ....כמה נעים לגלות שצדקנו, שאנחנו באמת יודעים.מודה באשמה, חקרתי את זה, אולי גם חפרתי אבל נהניתי מזה. גיליתי במקום הכי לא צפוי כל מיני דברים חדשים על עצמי , על מה שנעים לי לשמוע, על מה הייתי רוצה לשמוע, אלו תכונות הופיעו אפילו יותר מפעם אחת בניסיוני לראות את שאר התשובות (בממוצע 4 וכולן טובות ) והאם באמת יש בי תכונות אלה או לא.. אני לא מרבה לעשות את זה עכשיו  (4 חודשי חקירה מילאו את המצברים לעת עתה )אבל כשבא לי מידי פעם אני קוראת חלק מצילומי המסך ששמרתי ונהנית לחזור לשם לפעמים ולהיזכר, וכן, לבדוק מה רלוונטי ומה פספסתי. ומידי פעם כשמשהו חדש מוךיע בעמוד הפייסבוק אני נכנסת שוב. למה? כי זה נתן לי באופן הזוי ומפתיע (אין לי בעיה עם להיות הזויה כשזה קשור ללמצוא דרכים להקשיב לעצמי ) הרבה מידע עליי.. כשהורדתי שיפוטיות והקשבתי יכולתי ללמוד גם מזה ולפתוח בי מרחבים נוספים, מרחבים של מימוש.מימוש חלקים וקולות בתוכי. בהווה ולעתיד. זה גאוני כי כנראה כולנו נחזור לשם , הן בגלוי והן במסתור.. ופייסבוק כנראה יודעים את זה.יחזור לשם לפחות כל מי שהגיע איתי עד כאן (לא תמיד פשוט) ואם לא עשית את זה מעולם ואת/ה כאן אז בכלל זכיתי. אני גם מעניינת וגם אולי תשתנה דעתו :-)אבל עכשיו ברצינות קלה , ממי שכן קורא עד עכשיו , וננגע ממה שאני כותבת, מוצא בזה שמץ של הגיון, סקרנות, עניין. כשאתם נכנסים לאפליקציה בפעם הראשונה או בפעם הבאה תשתעשעו אבל גם תקשיבו. תקשיבו למה שזה עושה בנפש בגוף ובמחשבות,אולי יש מפתחות למה שאתם יודעים ואינכם יודעים שאתם יודעים ...אולי תראו משהו שצריך להיענות..צריך להתממש..צריך להיות אתם שאתם בתוככם רוצים להיות... אשמח לתגובות אם ננגעתם, כי אז אדע שנגעתם בתוככם ועשיתם את  הצעד הראשון לצאת החוצה עם זה פה אבל גם כי גיליתי בעודי כותבת שיש חלק בי שרוצה וזקוק גם לתגובות שלכם כדי להמשיך ....     ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית Text

היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה??(פורים 2018)​

 כילדה מאוד התרגשתי בבקרים של חג פורים (להוציא את אי הנוחות שבלבוש ובאיפור שנדרשים להופעה), היה משהו באפשרות של לבחור מי אהיה שאפשר לי ליום אחד להיות מישהי אחרת ,משהו אחר , תלוי בתחפושת...היתה תמיד תחושה שהיום הזה הוא יום של חופש יום של שמחה והנאה ,יום של יציאה החוצה... יום שמתאפשר לי להיות קצת לא אני. זה אולי נשמע לא טוב אבל כשחושבים על זה  אנחנו בוחרים תחפושות שברב המקרים הם חלקים שנמצאים באישיות שלנו או לחלופין פנטזיות אותם אנו רוצים לממש וביום יום לא כל כך מתאפשר לנו... יעקב רז במאמרו "מסיכות" כותב על כך  שהמסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, הוא שומט את זהותו היומיומית, החברתית המוכרת, זהות אשר מגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג או עף אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: עולם הרוחות, השדים, החיות, האויבים והאלים.לדבריו המסכה ,ואני מוסיפה ,התחפושת הפורימית מאפשרים לנו  לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית או את הפנים האחרות של הזהויות בתוכנו..אנחנו בוחרים תחפושות ועוטים אותן , גם כשהן הפוכות לגמרי ממי שאנחנו מציגים בחיי היומיום ואולי בעצם בגלל זה. עשויות להיות מוזרות, מאיימות, שדיות, מרושעות, שטניות, מצחיקות או חושפניות . כל אחד ובחירתו.לא משנה מה בחרנו ,בחג פורים הן הופכות בעיקר ללגיטימיות. מותר לנו לחשוף זהויות אלו שקיימות בתוכי תוכנו, מותר לנו לתת לעולם הדמיון לעוף, מותר לנו להיות מי שבא לנו וזה אף מבורך.. עם השנים, בהגיעי לסוף בית ספר יסודי, בתחילת גיל ההתבגרות ,פורים התחיל להעיק עליי. ההתרגשות מהחג התחלפה בתחושה של אי נוחות, לעיתים בושה וגיחוך ואט אט פרשתי מעולם התחפושות המושקעות,פרשתי מעולם הפנטזיה ואימצתי לבוש זרוק של היפית או חבל וג'ינס במראה של בוקרת.. משהו שהשאיר אותי יותר אני והחביא את עולם הפנטזיות ואת האישיויות שהתהוו  בתוכי , במקומם התהוותה מסכה אותה בחרתי לחבוש באופן יומיומי אל מול הסביבה אך גם מול עצמי.. למסכה הזו קרא הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג  "פרסונה" (מסכה בלטינית) , לדבריו הפרסונה היא אותה מסכה שמסייעת לנו להסתגל לדרישות החברה והתרבות בהן אנו חיים. לפי יונג אדם החי באופן בלעדי לפי הפרסונה הינו אדם המתאים עצמו באופן מושלם לדרישות החברה, כשהוא עושה זאת הוא בעצם מאבד את הקשר עם ה "עצמי האמיתי "  שלו. אנחנו מחכים לפורים כל שנה אולם אם נתבונן היטב אנחנו , בני האדם, עוטים מסיכות באופן יומיומי, כאלה שבמודע ואנו יכולים לבחור להסירן במקומות מסויימים כנראה  במקומות שבטוחים ומוגנים עבורנו אך יש את המסכות שעיצבנו במהלך חיינו מכל מיני סיבות וארועים והן כיום חלק בלתי נפרד מאיתנו , חלק שהיום לעיתים מעכב או מונע מאיתנו להיות מחוברים למי שאנחנו באמת , חלק שגורם לנו להרגיש בפער שמי שאנחנו יודעים שמצוי בתוכנו אך כלפי חוץ אינו מקבל ביטוי, אותם לא תמיד נצליח  להוריד ולהחליף, או סתם להוריד ולראות איך זה מרגיש ואם בכלל אנו זקוקים להם גם כיום, בכל רגע.. אין דבר רע במסיכה, היא בדרך כלל נוצרה ומשמשת אותנו גם כדי להגן ולשמור עלינו בחיי היומיום ולהתאים את עצמנו לסביבות חיינו. אולם כשמופיע קושי שאינו מאפשר  חיבור או כשאנו מרגישים את ההיבטים האישיותיים שהמסיכה הזו מעוררת בנו ובסביבתנו ואת השפעתה על חיינו ושביעות רצוננו.אז מבלי לשים לב היא עלולה לגרום כפי שטען יונג לבידוד וניכור מחלקי העצמי האמיתיים שבנו שהם אלו שאחראים לביטוי השמחה ,האושר והמימוש.. ומה אז? האם יש באפשרותנו להוריד אותה? האם יש באפשרותנו לבחור מסיכה אחרת במקומה? אז הנה חג הפורים בפתח, והוא בא ומזכיר לנו שהוא בא להתארח פעם בשנה, הוא בא ומזכיר לנו להעיז ולהתחבר למקומות החבויים באשיותינו, להתחפש ולבטא חלקים בתוכנו שאינם מקבלים מקום , הוא בעיקר מזכיר לנו להיות מחוברים למה שנבחר, להיות שמחים ובעיקר לא משנה מה נבחר ללבוש, איזו מסיכה לשים הוא מזכיר לנו להרגיש לגיטימיים עם מי שאנחנו וכאשר לא מתקיימות התזכורות הללו הוא גם מזכיר לנו שאפשר לבחור להוריד אותן .  מקורות :רז י' , מסכות: אמור מי אני , מתוך : "קרנבלים – איים בים השגרה", בהוצאת ספריית "מסע אחר"  ​

...
...